ביטול פסילה מנהלית ב- 170 ק"מ

הטלפון הראשון היה רגיל ככל שיחות הטלפונים: "שלום עו"ד תומר גונן, אתה מייצג בתחום התעבורה"
"כן" הייתה התשובה.
"נתפסתי על עבירת מהירות ופסלו לי את הרשיון ל-30 יום, יש אפשרות להגיש בקשה לבית המשפט?"
"כן, כמה שנים את נוהגת?"
"21 שנים"
"וכמה עבירות צברת עד היום?"
"2 עבירות בלבד"
"אוקי תעבירי את החומר למשרד ונגיש בקשה לבית משפט, אגב כמה נטען שנסעת?" שאלתי בתמימות היות ועפ"י מאות השיחות שערכתי מסוג זה לא היה נראה לי כי מדובר בטייסת בגובה נמוך מהסוג שייצגתי גם בעבר.
"170 קמ"ש אחרי שהפחיתו לי 5 קמ"ש" הייתה התשובה המדהימה.
"כמה?" שמעתי את עצמי כמעט צועק מתדהמה.
"175 קמ"ש אבל הוא כתב 170, אבל לא נסעתי את זה" היא טענה בתוקף.

נראה לי באמת תמוה כל הסיפור והגשתי בקשה בעניינה.הדיון נקבע לעוד שבוע ועם הגעתי לבית המשפט ראיתי לראשונה את החומר שכתב השוטר.ככל שהתעמקתי בחומר הגולמי הבנתי כי השוטר לא מדד או לא רשם את הדו"ח כנדרש והאמנתי כי אכן הלקוחה שלי נפלה קורבן לטעות בעייתית מאוד.שופט התעבורה הקשיב לי ברוב קשב, מהיכרותנו בעבר הוא ידע כי איינני טוען סתם גם במהירות כזאת. הוא לקח את הדו"ח לידיו הבחין בכל טעויות השוטר שציינתי והורה על החזרת הרישיון לאלתר. המדינה ערערה והגענו לשופט בבית המשפט המחוזי שאינו שומע תיקי תעבורה כלל, השופט קיבל את ערעור המדינה ושוב מרשתי חזרה אל תחנת המשטרה להפקיד את רישיונה.

יש רגעים שאתה יודע שחייבים לעשות מעשה, כאן הרגשתי שנעשה חוסר צדק משווע. ירדתי מיד למשרדי והתחלתי לכתוב ערעור לבית המשפט העליון - ארוע נדיר ביותר בסוג זה של תיקים.

בשעה מאוחרת סיימתי את הערעור ולמחרת נפתח התיק ונקבע לדיון בפני הנשיאה דורית בייניש. הגעתי לירושלים בשעת בוקר מוקדמת, לפני התקיימו דיונים על עצורים דקירות מעשים מגונים, הדיון שלי נראה תלוש מהמקום הזה ואינני זוכר מתי נערך דיון בעניין כזה בבית המשפט העליון. הגיע תורי, הש' בייניש הסתכלה עלי אמרה ישר למה מגיע דיון כזה לבית המשפט העליון. התחלתי לטעון במרץ תוך ירידה לכל הפרטים החשובים. לאחר כ-10 דקות התקבלה ההחלטה - הרישיון יוחזר למרשתי.

למשקיף מהצד אני מגן על מי שמסכנת את כל הנהגים. למי שקורא בין השורות כמוני ברור לי שהיא תזוכה מהמהירות הזו.